אני נשוי לאורטל אשתי מאז שנת 2010.

והיום אני אשתף בכמה דברים

שהם ממש לא קלים לי על הזוגיות שלי.

נגה הבת שלנו נולדה ב-10.09.21.

זו ברכה ענקית וזכות גדולה ומתנה

שאין מילים לתאר.

לצד המתנה הנפלאה הזו החיים פוגשים אותי.

וזה לא תמיד פשוט.

עבודה מסביב לשעון ותשוקה אדירה להצליח

לעשות שינוי בעולם, לצד לספק למשפחה שלי

לילדים שלי ולאשתי זמן, תשומת לב וחיים מאושרים.

כל אלו משאירים אותי הרבה פעמים בתחושת תיסכול

בלתי נגמרת. ואז ערב אחד אני יושב לאכול,

פותח את הטלויזיה לראות תקציר של משחק NBA

ואורטל שיודעת איך להציב גבולות בדרך שלה ואומרת לי:

"אני מרגישה שאתה מתרחק ממני, שמשהו קורה

ואתה לא מספר לי."

המוח שלי מתחיל לזוז, הדם מתחיל לזרום

ואני מתחיל להתעצבן.

המוח שלי אומר לי:

"מה עכשיו? מה עכשיו עשית לא בסדר?

לא מספיק מה שאני עושה?

מה עכשיו את רוצה ממני?

לא, מי ישמע, את מושלמת…"

ועוד ועוד ועוד שיחות שאם

הייתי מקשיב להן היו לוקחות

את הערב הזה לתהום ואת הזוגיות לסופה.

אבל אחד הדברים שלמדתי על זוגיות,

שזוגיות שלי ושל בת זוגתי הופכת להיות

יישות אחת. כלומר יש אותי, יש אותה

ויש את היישות שנקראת זוגיות.

אחד הדברים שלמדתי על עצמי במשך השנים זה:

תסתום את הפה, או אל תקשיב למחשבות

ותראה מה יש שם מאחור. כי אורטל מחויבת לזוגיות.

אז אני מנתק את מסך הטלויזיה (בחוסר חשק)

ומקשיב לאורטל. כי אני יודע שזה מה שנכון לעשות.

תביני, כל המערכות שלי בגוף עוד זועקות.

ואני מנסה להבין למה המראַה הזו מגיעה אלי.

ואז אני קולט.

לא הייתי איתה אמיתי.

לא שיתפתי אותה כבר הרבה זמן בתחושות שלי,

שקעתי לתוך היום יום שלי (כי זה נוח)

מבלי להכניס אותה לחיי

היא צודקת. אכן התרחקתי.

לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי להתניע מחדש (לגברים זה לוקח זמן)

ולראות מה הקשיים שלי באותו הרגע:

לחץ מתמשך, תסכול, תחושה שאני לא מספיק טוב, פחדים…

ברגע שראיתי את זה אני אומר לה:

את יודעת משהו, אני ממש מתנצל. ואת צודקת.

התרחקתי ואני מבטיח להתקרב שוב.

מאז אותו ערב התחלתי לחזור ולשים

את הזוגיות שלי במקום הראשון.

לפני הקריירה, לפני הילדים ולפני החברים.

והזוגיות זה אומר, לשתף את התחושות

ולהכניס את החלק השני שלי לחיי.

ניתוק בזוגיות = ניתוק מעצמי.