בפרק היום אני מביא סיפור מקסים ומרגש שהגיע אלי בקבוצת הווטסאפ שלנו (לחצי כאן להצטרפות) ליצירת זוגיות מאושרת.

אני מספר את הסיפור כמו שתקראו אותו גם כאן בהמשך ובסוף הפרק

תקשיבו לפודקאסט בהקלטה בראש המאמר ☝☝☝

בסופו אני מוסיף את הניתוח שלי לסיפור ואת התובנות שאני לוקח ממנו.

קריאה מהנה:

הבטחתי שברגע שיגיע הרגע אפרסם את הנס שלי וחיכיתי לחנוכה. כותבת לך מלוס אנג'לס, יש כאן כרגע 17 מעלות ומזג האוויר בהיר והלוואי שהשמיים יחייכו לכולם כמו השמים הכחולים כאן.

עד שהחלטתי לעבור סופית לארצות הברית חייתי כמה שנים טובות מתחת לרדאר בבקעה בירושלים. כמעט 12 שנה. עד גיל 40 נמנעתי כמעט באופן מוחלט מללכת לכל מיני אירועים של פופי"ם, שבתות וסעודות שבת משותפות.

בהתחלה חייתי עם שותפות לדירה ואח"כ, משאלו התחתנו החלטתי לעבור לדירה לבד. היו לי הרבה חברות נשואות והם היו החבר'ה שלי. איתם הלכתי להליכות (כמובן מתי שיצא להם והיה להם זמן) משותפות במסילה שמתחילה מעמק רפאים ואצלם גם היו לי סעודות שבת.

כשהזמינו אותי הייתי אוכלת אצלם. כשלא הזמינו הייתי אוכלת לבד. הרגשתי סלידה מכל מה שקשור לפעילויות של הביצה. כל הלראות והלראות הזה פשוט לא התאים לי. אחרי ארוחה אחת ידעתי שאני לא רוצה לחזור שוב על החוויה הזו:

להגיע לארוחת שבת ומהרגע שאת נכנסת לדלת לתפוס איזה פוזיציה שאמורה לדפוק רושם על כל הבחורים שנוכחים בסעודה מתוך תקווה שאולי תצאי עם מספר טלפון של אחד מהם וזה יבשיל לדייט. לא תודה.

אחת לשבוע הייתי הולכת לכותל ומתפללת. אחת לכמה חודשים הייתי נוסעת למערת המכפלה. הרגשתי כל כך לבד והיה מספיק שרק אראה בחורה צעירה בהריון בשביל שארגיש איך שהבטן שלי שורפת.

הפסקתי לספור את הבקרים שבהם הייתי מתעוררת עם עיניים אדומות לאחר לילות של בכי ולבד.

את חנוכה הכי שנאתי…היה משהו בנרות האלו, בלהבה שדולקת, בקסם המכשף שלהם שכאילו סובב לי את הסכין יותר ויותר חזק והדגיש לי את רווקותי.

בלילות שבת שבהם לא הוזמנתי הייתי אוכלת בדירה שלי עם חלה וחומוס והרבה עיתונים ובזה מסיימת את סעודת השבת שלי. לא הרגשתי שאני צריכה יותר מזה…

בוקר אחד שלחה לי הודעה הבת הבוגרת של אחת מהחברות הנשואות שלי והיא אמרה לי שיש אירוע לפופי"ם בבית הכנסת הגדול והיא שמעה שזה ממש טוב וכדאי לי ללכת לשם. אמרתי לה שזה ממש לא בקטע שלי והיא סיסמה לי סיימלי עצוב וכתבה לי (מילה במילה. אני זוכרת מצוין את המילים הללו שנכנסו לי ללב): "איך תתחתני ככה אם אף אחד לא מכיר אותך?"

המשפט הזה הדהד לי עוד שעות רבות בראש ופתאום הגעתי למסקנה שהוא כל כך נכון:

אני גרה כבר כמה שנים בבקעה וחוץ מכמה שכנות מבוגרות אין כמעט אף אחד בבית הכנסת, ברחוב הזה, בשכונה שמכיר אותי. מבחינת כולם אני הרווקה המבוגרת הזו שמעדיפה שלא ליצור קשר עין איתם ורק רוצה להגיע לבית שלה בשלום.

זה נראה לי מצב כל כך אומלל…כששיתפתי את החברה הנשואה שלי היא אמרה לי:

"שיו, אין לך מושג כמה שאני שמחה בשבילך שהגעת לתובנה הזו. הגיע הזמן שתעשי איתה משהו. הנה, אנחנו עכשיו בחנוכה. תאפי סופגניות אשל ויאללה, תתחילי לחלק בבתים ותציגי את עצמך. זו תהיה התחלה נהדרת".

שמעתי אותה וישר אמרתי לה: "תגידי השתגעת על כל הראש? את רואה אותי אופה סופגניות אשל ומתחילה לחלק אותם לשכנים? לא עוברים מאפס למאה ביום אחד…".

היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "תקשיבי, את רוצה להתחתן? אז יאללה, תקפצי למים! תתחילי ליזום. תראי לקב"ה שאת עושה את ההשתדלות שלך והוא יעשה את שלו. לכי על זה! תכיני סופגניות ולכי לבתים הקרובים ותגישי להם ותציגי את עצמך".

הייתי צריכה עוד כמה שעות בשביל להיכנס לאווירה ובסוף אמרתי לעצמי, יאללה, באמת שבגיל שלי 43, אין לי מה להפסיד כבר….אני אנסה להציג את עצמי ומה שיהיה יהיה:

אז הלכתי לסופר וקניתי ביצים וסוכר ותמצית וגביעי אשל ועוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת והכנתי והתפללתי ובכיתי תוך כדי כי אמרתי לקב"ה: אני מקווה שאתה מסתכל עליי…מסתכל על המצב שלי ומעריך את מה שאני עושה בשביל להתחתן…

והכנתי ואחרי שהכנתי נשמתי עמוק והתחלתי לעבור בית בית והשכנים היו מנומסים ורובם היו פרצופים מוכרים שלא הבינו מה פתאום הבחורה הביישנית הזו דופקת להם בדלת בנר ראשון ואחרי שבעה בתים הגעתי לבית השמיני ושם פתחה לי את הדלת אשה קשישה ביותר שנראתה לי בת 90 לפחות והיא חייכה אליי והזמינה אותי להיכנס ואמרה לי שהיא ניצולת שואה ושאלה אם אני רוצה תה ואני זרמתי ואז היא הצביעה לי על התמונות שהיו תלויות לה מעל לשידה ואמרה לי:

"את מכירה אותו? הנכד שלי. עוד מעט בן 50 ועדיין לא התחתן. רואה חשבון. בחור יקר מאוד. צנוע. חם. משפחתי מאוד. אולי את מכירה מישהי שתתאים לו?"

וככה היא אמרה את המילים בכזו טבעיות ובפשטות בלי יותר מידי מורכבויות וכל כך התרגשתי מהפשטות והכנות שלה והיא הרימה את התמונה ונתנה לי להסתכל עליה ולא יודעת למה אבל פתאום הרגשתי דפיקות בבטן ואמרתי לה:

"תקשיבי, דווקא אני מכירה מישהי בשבילו. את מסתכלת עליה. מה את אומרת?".

היא הסתכלה עליי ולקח לה שניה להבין לאן אני חותרת ואז היא צחקה ואמרה לי: "מיידלע, זה רעיון נהדר. הנה, קחי את המספר שלו. דברי איתו".

הסברתי לה שזה לא עובד ככה ואני צריך שלפני כן היא תתקשר אליו ותסביר לו ולא תנחית עליו ככה בחורה מהירח. ובעוד אני מסבירה לה היא כבר לקחה את הטלפון והתקשרה אליו והוא נשמע נבוך מאוד ולא הבין מה היא רוצה ממנו אבל היא הפגינה אסרטיביות ואז נתתי לה את המספר שלי והיא אמרה לו:

"אבל אתה שומע אותי! אוי ואבוי לך אם אתה לא מתקשר אליה! הבטחתי לה!" והתמימות שלה כל כך נגעה לי ללב.

נפרדתי ממנה והמשכתי לחלק סופגניות והלב שלי דפק ואחרי עשרים דקות הגעתי לדירה ולא יכולתי שלא לחשוב האם הוא יתקשר אליי או לא ולמחרת התעוררתי ואני במתח עד שעברו הימים ואני מבינה ששום דבר לא יצא מזה.

כעבור שבועיים אני מקבלת שיחת טלפון מבחור זר שהציג את עצמו כיהודה וניסה להסביר לי משהו לא מובן על סבתא שלו ואני מקשיבה לו ומנסה להבין לאן הוא חותר ולא מצליחה ואז בסוף זה נפל לי והבנתי שהוא בעצם הנכד שכבר התייאשתי מלחשוב שהוא יתקשר אליי והוא התנצל והסביר לי שהוא קיבל את המספר שלי אבל לקח לו שבועיים לאזור אומץ, כן, גם בגיל שלו כי הוא אמר לעצמו מה הסיכוי שזה בכלל יהיה שווה משהו והאמת שהוא ניסה להשיג תמונה שלי אבל לא הצליח בשום מקום ובכל אופן הוא אמר שהוא מוכן ללכת על בליינדייט ומה שיהיה יהיה, ממש כמו בימים שלפני הפייסבוק והאינסטגרם

דברנו בטלפון כמעט שעתיים וקבענו להיפגש בגראנד קפה בדרך בית לחם ודיברנו ודיברנו והוא התגלה כבן אדם נעים ועדין ומעניין ומסקרן ואוהב אדם וספר וכל מה שתמיד חלמתי עליו

אחרי חודשיים הוא היה חייב לנסוע לשליחות מטעם העבודה ללוס אנג'לס ואחרי כמה זמן הבנו שהכיוון הוא שהוא יהיה שם בשנתיים הבאות עקב הצעת עבודה משתלמת במיוחד והחלטנו להתחתן בארץ ואז עברנו ביחד ללוס אנג'לס וכרגע אנחנו גם נהנים מכל רגע אבל גם סופרים את הזמן שנוכל לחזור בחזרה לארץ

אז אולי בשביל כולם סופגניות הם מאכל חביב לחנוכה, אבל בשבילנו הם כל כך הרבה יותר מזה

עוד מעט יתחיל אצלנו חג החנוכה מאחלת לכולם חג חנוכה שמח ומלא אור וישועות

שרי ויהודה פרלמן